The בר שמחה blog

Anyone who approaches the topic of Yom Tov is surely aware of the classic 'Rambam' found in the midst of Hilchos Yom Tov (6:17-18), which reads as follows:

שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית. וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלווים עליו שנאמר ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך. אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה [שלוש מצוות עשה נצטוו ישראל בכל רגל משלושה רגלים ואלו הן. הראייה שנאמר ייראה כל זכורך. והחגיגה שנאמר תחוג לה' אלוהיך. והשמחה שנאמר ושמחת בחגך. . . והשמחה האמורה ברגלים היא שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה ואלו הן הנקראין שלמי שמחת חגיגה שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלוהיך. ונשים חייבות במצוה זו]. יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד בראוי לו. כיצד הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות. והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו. והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין. וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו. ועל אלו נאמר זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם. ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר וזיריתי פרש על פניכם פרש חגיכם.

Among the numerous points of interest in this excerpt (there are many), is the Rambam's assertion that אין שמחה אלא בבשר. What's especially intriguing becomes evident upon examination of the relevant passage in the Talmud (Pesachim 109a):

תנו רבנן חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל שנאמר ושמחת בחגך. במה משמחם ביין. רבי יהודה אומר אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן. אנשים בראוי להם ביין. ונשים במאי תני רב יוסף בבבל בבגדי צבעונין. בארץ ישראל בבגדי פשתן מגוהצין. תניא רבי יהודה בן בתירא אומר בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך. ועכשיו שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא ביין שנאמר ויין ישמח לבב אנוש.

The Rambam seemed to be mostly following the scheme of the Talmud -- except where he blatantly contradicts it! As the Bais Yosef (Orach Chaim 529) aptly puts it:

ויש לתמוה על הרמב"ם למה הצריך שיאכלו בשר וישתו יין דהא בברייתא קתני דבזמן הזה אין שמחה אלא ביין ומשמע דביין סגי בלא בשר.

This of course is the launching pad for many a shtickel Torah (this one included, truism and all), and leads to the basic question: do the Biblical and Talmudicגדרי השמחה  feature any association with בשר חולין (especially בזמן הזה)? If that were the case, there would be a wide range of consequences for these and many other laws, and to diversify the field a bit, a quote from Shulchan Aruch Hilchos Erev Shabbos (249) is in order:

אסור לקבוע בערב שבת סעודה ומשתה שאינו רגיל בימי החול ואפילו היא סעודת אירוסין מפני כבוד השבת שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול. וכל היום בכלל האיסור. ולאכול ולשתות בלי קביעת סעודה אפילו סעודה שרגיל בה בחול כל היום מותר להתחיל מן הדין. אבל מצוה להמנע מלקבוע סעודה שנהג בה בחול מתשע שעות ולמעלה. הגה וסעודה שזמנה ערב שבת כגון ברית מילה או פדיון הבן מותר כן נראה לי וכן המנהג פשוט.

Responding to the last statement, the Magen Avraham (para 6) penned the following cryptic words:

ושל"ה כתב מורי מהר"ש מלובלין היה סנדק בערב שבת ולא רצה לילך על הסעודה מאחר שהיה שם מנין בלעדו ושל"ה השיב לו ע"ש ועיין סימן תקנ"א סעיף י' ובעולת שבת כתב הא דאין שמחה אלא בבשר דוקא בזמן שבית המקדש קיים והוא בשר שלמי שמחה ע"כ ולא עיין בסנהדרין דף ע'.

What this connotes, briefly, is that R. Shlomo (Reb Shlomo Reb Leibush's, “Maharshal II”) declined to join the meal of a Bris (which already numbered ten guests) on a Friday with the following reasoning: since no more than ten people partake of the fleishige Seudas Mitzva throughout the “nine days” (as per Orach Chaim 551:10), this principle should certainly apply to Erev Shabbos as well. We already can detect the relevance of this discussion to our original question; is meat forbidden during the “nine days” because it evokes שמחה?

R. Yeshaya (Reb Yeshaya Hurwitz, “the Shaloh”) countered that the moratorium on bovine foodstuff during the “nine days” only existed with the implicit understanding that dairy products were simultaneously permissible; contrast that with Erev Shabbos where, according to R. Shlomo's imputed logic, the exclusive group of ten would be the only ones permitted to eat anything at all. This, R. Yeshaya claimed, proved the fallacy of R. Shlomo's argument, undermined the entire newly minted din, and retroactively demonstrated that even meat was allowable for all on an Erev Shabbos.

In response to this, R. Shlomo incredulously reminded R. Yeshaya that dairy products were obviously not part of the reasoning behind the “nine days” custom, because, considering that meat was banned in Av due itsשמחה  characteristics, obviously nothing but meat was admissible to aסעודת מצוה  either! Hence, only ten people were allowed to partake of the meal after all, and R. Shlomo was justified in applying a similar law to Erev Shabbos.

The debate only snowballed. R. Shmuel (Reb Shmuel of Krakow, “the Olas Tamid”) subsequently countered R. Shlomo's contention with a repartee of his own: the principle of אין שמחה אלא בבשר only applied during the temple era, and therefore, while meat was indeed banned throughout the month of Av, one could conversely serve dairy at aסעודת מצוה  during the same time frame; thus R. Shlomo's law forbidding any food at all on Erev Shabbos would appear to be too draconian as explained above.

Finally, R. Avraham (“the Magen Avraham”) weighed in, and summarily wrote: ולא עיין בסנהדרין דף ע.

What had we (and R. Shlomo) missed? The Talmudic passage in question is in fact a citation of a Beraisa of Maseches Taanit concerning the Mishna's statement [ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין. לא יאכל בשר ולא ישתה יין. רבן שמעון בן גמליאל אומר ישנה], and which is quoted as follows (Taanis 30a):

תנא אבל אוכל הוא בשר מליח ושותה יין מגתו. בשר מליח עד כמה אמר רב חיננא בר כהנא משמיה דשמואל כל זמן שהוא כשלמים. ויין מגתו עד כמה כל זמן שהוא תוסס. תנא יין תוסס אין בו משום גילוי. וכמה תסיסתו שלשה ימים.

Similarly, the Gemara Sanhedrin (70a):

רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אכל בשר מליח ושתה יין מגיתו אין נעשה בן סורר ומורה. תנן התם ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין ולא יאכל בשר ולא ישתה יין. ותנא אבל אוכל הוא בשר מליח ושותה יין מגתו. בשר מליח עד כמה אמר רבי חנינא בר כהנא כל זמן שהוא כשלמים. ויין מגיתו עד כמה כל זמן שהוא תוסס. ותניא יין תוסס אין בו משום גילוי. וכמה תסיסתו שלשה ימים. הכא מאי. התם משום שמחה הוא כל זמן שהוא כשלמים נמי אית ביה שמחה. הכא משום אימשוכי הוא ובכל שהוא לא מימשיך. ויין עד ארבעים יום.

So, in short, the Talmud drew a distinction between meats and salt-cured meats vis-a-vis the Torah's definition ofשמחה  as derived from meat, as Rashi (Taanis ibid) explains:

עד כמה הוי בשר גמור דלא הוי בשר מליח. כל זמן שהוא כשלמים שלא שהה במלחו אלא שני ימים ולילה אחד כזמן אכילת שלמים. ולהכי נקט כשלמים דבזמן אכילת שלמים אשכחן דאקרי בשר דכתיב (והנותר מבשר זבח השלמים) [ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו] ביום השלישי. טפי לא אשכחן דמקרי בשר שהטעם נפסל אחרי שנים ושלשה ימים.

And similarly in Sanhedrin (ibid):

כל זמן שהוא כשלמים שלא עבר עליו זמן אכילת שלמים שני ימים ולילה אחד עדיין בלחלחותו הוא ולא אקרי מליח. ומשמח את הלב דכתיב וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת אלמא בר שמחה הוא. אבל בתר הכי הוי מליח ונחלף טעמו במלחו.

R. Avraham had now conclusively proven that the underlying principle of forbidding meat during Av (in the Talmudic era this was confined to Erev Tisha B'av) was indeed firmly established on the assumption that בשר חולין in the post-temple era (while it looked to theקרבן שלמים  as a source) was still Halachicaly a בר שמחה, and that similarly anyסעודת מצוה  would have to feature meat to fulfill the Talmudic requirement for שמחה. Thus, the original ten-person limit during the “nine days” was indeed quite harsh and could be extended to Erev Shabbos also.

All of this concurrently supports the original 'Rambam' which indicated thatבשר חולין  was still very much an integral part ofשמחה  today, fulfilling the requirements of דין שמחת יום טוב, just as theקרבן שלמים  once had. [Various explanations have been advanced to reconcile these explicit Gemaras with the passage that the Bais Yosef cited, but that is beyond the purview of this post].

***

All of the above leads to the tremendous question: ifבשר שמחה  acquires its contours from the קרבן שלמים as the Talmud so expressly declares, one chief aspect of which calls for fresh meats [כל זמן שלא עבר עליו זמן שני ימים ולילה אחד עדיין בלחלחותו הוא ומשמח את הלב], how then can we fulfill thisדאורייתא  with today's processed meats [בתר הכי הוי מליח ונחלף טעמו במלחו]?!

[And the Tosfos who writes (Taanis ibid):

לדידן אסור לאכול בשר אפילו מלוח מזמן מרובה כיון דאנו רגילים לאכול בשר מליח.

-- is seemingly saying thatדיני תשעה באב  aren't necessarily connected toדיני שמחת יום טוב  (which R. Shlomo and R. Shmuel would similarly say to explain why they think aסעודת מצוה  can be fulfilled with dairy, yet meat still is forbidden during Chodesh Av). However, theסעודת יום טוב  certainly must still accommodate the dictum:וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת  as the Talmud interprets it]. וצע"ג.